ליאור שיאון – קיים משמע אני חושב.קוד, טכנולוגיה, מחשבות.

אממ. יש משחק כזה, של בלוגרים, שנקרא 7 דברים שלא ידעתם עלי (דביר, שתייג אותי, אומר שזה דומה לשבע בום, אבל לא, ההיפך!), ומכיוון שרוב הקוראים של הבלוג הם לא מהסביבה, אז הסבר קטן: אני צריך לכתוב 7 דברים שאף אחד (או, לטס פייס איט, אף אחד שקורא כאן, או רוב האנשים שקוראים כאן לפחות) לא יודע עלי, ואז לתייג הלאה שבעה אנשים, בתקווה שלא השתתפו עדיין במשחק.

אז הנה כמה דברים קטנים שלא יודעים עלי:

1. אף פעם לא היה לי זמן. התחלתי ללכת בגיל חצי שנה, ולדבר בגיל עשרה חודשים. כמובן שהתוצאה המיידית הייתה שאף אחד לא מצא אותי כי לא הבינו שאני יודע ללכת, והתוצאה המיידית השנייה אחרי זה היתה שפתחתי את הראש על הממטרה בחצר (ועוד בונוס קטן: סה"כ פתחתי את הראש עוד 11 פעמים מאז..)
2. כשהייתי קטן, אחי הגדול לקח משחת שיניים ומרח אותה עלי כשישנתי. כמובן שהתעוררתי שהיא היתה לי על כל הגוף, כולי מגורד ומעוקצץ, והוא והחברים שלו שישנו אצלנו התפקעו מצחוק. למחרת שיחקנו בחוץ והתחרנו בריצה, והם החליטו לנסות להפיל אותי כשאני עובר את החוט של הסיום. קלטתי את זה, קפצתי מעל והוא נפל במקומי. מאז למדתי שלא רק שאתה יכול להלחם בגדולים ממך, אתה יכול להגיע ראשון ולהפיל אותם בדרך.
3. העבודה הראשונה שלי היתה בגיל חמש: יום אחד הופעתי במכולת השכונתית ואמרתי שאני מחפש עבודה. החלום שלי היה כמובן לעבוד על הקופה ולטפל בכסף אבל שלחו אותי למכור לאנשים (לפחות ככה אני זוכר). נדמה לי שהרווחתי 5 שקל (היו אז שקלים? אולי משהו אחר, לא משנה) או שאולי בסוף קניתי משהו ב5 שקלים, או שאולי שילמתי כדי שיתנו לי להשאר. אל הקופה אף פעם לא הגעתי, אבל זו היזמות הראשונה שלי.
4. כל כמה זמן רצו להשאיר אותי כיתה. זה קרה בגן, בכיתה ד', בכיתה ו', י' ויא', תמיד מאותן סיבות (לא מכין שיעורים, לא מרוכז בכיתה, צעיר מדי, ואח"כ כשהתחלתי להבין שיש חיים ששווה לחיות אותם, גם לא בא לשיעורים בכלל). תמיד אמא שלי הייתה צריכה לבוא, להקשיב, לחתום שאני אשתנה, ולהמשיך הלאה. אני אף פעם לא הבנתי מה רוצים ממני. אני חושב שמאז נעלם לי הכבוד להיררכיה שמנצלת כוח במקום יכולת כדי להשאר בטופ.
5. 4 אירועים עיקריים שעיצבו לי את הילדות והחיים (שאני זוכר, ושהיו אירועים חד פעמיים תחת שליטתי, לא כמו מעבר דירה, אנשים שהכרתי וכו', שגם לזה השפעה חזקה) היו: המחשב הראשון שאבא שלי קנה לעבודה (הpc הראשון, לפני זה עוד היה טקסס אינסטרומנט) – ראיתי אותו – התחלתי לתכנת, ומאז לא הפסקתי. מדי פעם ניסיתי את הקטע של המשחקים אבל זה לא עשה לי את זה. למדתי בייסיק עם בייסיקה (1-8) ופיתחתי משחק מחשב עם חבר טוב (Revenge Of The Warriors, קווסט כמובן). הספרים של ריצארד באך (שנתנו לי מעוף ואז הבנה של כמה העולם שונה ממה שהיינו רוצים שהוא יהיה, ומעוף צריך להשיג בדרכים אחרות), הסרט ללכת שבי אחריו (אמונה בבני אדם, ברוח האדם ומה שאנחנו יכולים לעשות), וכמובן, אותה הצעה חד פעמית מחבר להשתתף סתם כך בטריאתלון הראשון שלי, למה לא, שווה, מקסימום תפסיק אח"כ.
6. כשדברים לא עובדים מהר, יעיל, או בצורה הגיונית, אני משתגע וחייב לתקן אותם, אם אפשר. אני אוהב לראות משהו שלא עבד טוב מספיק מתחיל לתקתק כמו שצריך. אל תדאגו, אנשים לא כלולים בקטגוריה הזו,  אז אני לא מטורף לגמרי, למזלי. אבל תנו לי תוכנה עם באגים, איטית, מתרסקת, ואת הקוד, ואני מאושר. כשאני חושב על זה, תמיד אהבתי יותר לתקן דברים שלא עובדים מאשר ליצור דברים חדשים – האתגר גדול יותר ומסובך יותר, אם כי לאחרונה גיליתי שאני אוהב גם ליצור מאפס.
7. אני אופטימי. אני מאמין שאנשים טובים, בגדול (למרות שיש יוצאים מהכלל) ולרוב הסיבות לכל מיני מעשים שנראים רע הם חוסר הבנה, או בסה"כ אותנ שאיפה לאושר אישי של כל אדם ממליון סיבות שלאחרים קשה לראות, אותה שאיפה שיש לכולנו ולא רצון לפגוע, ולמרות שהתוצאות לפעמים לא אופטימליות, לכל אדם יש חברים שחושבים שהוא איש טוב, אמא שאוהבת אותו, ואחות קטנה שרק רוצה להיות כמוהו. אם תחשבו על זה ככה החיים שלכם וגם של הסובבים אתכם יהיו טובים יותר, כנראה (מצד שני, אל תנסו לבדוק אם זה גורם לי להיות תמים ואידיוט,כי אני לא )

אני מתייג את אורית, איתמר, אמא, מיקי, לימור, אורן ונועה.. תהנו!