שעה. יש לי שעה. מה כבר אפשר להספיק בשעה? בסקוטלנד, מתברר – לא קצת.

אחרי הפסקה קטנה בקפה טוב עם רשת אלחוטית, שאלתי את המלצרית מה היא היתה עושה באינברנס אם היתה לה שעה להרוג. היא חשבה לרגע, הסתכלה  החוצה – “במזג אויר כזה?, שעה בנהר, ברור”. יש שמש בחוץ היום. נהר, שמש, מנוחה, הוראות המלצרית, מה יכולתי לעושות? הלכתי.

הנהר התגלה באמת כמשהו יפה ומרשים (יש תמונות), אבל הגשר היה .. לא כל כך יציב.. ואפילו עכשיו, כמעט שעתיים אחרי, עדיין יש לי בחילה. אז הייתי, ראיתי, התרשמתי, צילמתי. 5 דקות. בדרך, לעומת זאת, ראיתי קצת מהרחובות מסביב, כמה מדרחובים שנראו לי ממש סבבה. סבבה? סבבה.

החנות הראשונה שנכנסתי אליה, דווקא מכל הדברים אחרי הפוסט שלי על אגדות, היתה חנות סופר גיקית למשחקי תפקידים. מהסוג הזה שאם שיחקת D&D לסוגיו כשהיית ילד, אתה עדיין מתרגש כשאתה רואה. ועוד בסקוטלנד. ועוד כמה דקות אחרי שכתבתי על דרקונים. יאללה. אני גם צריך ספר חדש, האחרון כמעט נגמר.

בכניסה חיכה לי פסל ענק של האן סולו מאובן. מעולה. אחלה פסל. מצד ימין היו בובות ומצד שמאל קומיקסים. הלכתי על הבובות, אולי אמצע כאן בובת דרקון או לוחם חדשה לאוסף. באמת היו כמה טובות, אבל הן נראו לי עדינות מדי בשביל הזמון שעוד יש לי להסתובב. זה לא ילך. המשכתי.

מה שמרגיז אותי בחלק מהחנויות האלה שלוקחות עצמן ברצינות, למרות שאתה לא אמור לקחת את עצמך ברצינות אם אתה משחק בקסמים בגיל 30, הוא שאחרי הכל, כשיש כסף בענין, הם זורקים את הרצינות מהחלון. תבחרו – או שאתם אנשי עסקים, או שאתם ילדים שמסרבים להתבגר. עם שניהם אין לי בעיה. אם כאילו כזה כאילו כזה אז יש לי. במקרה הזה את הבובות של הסימפסונים עוד יכולתי לקבל (לא קשור בכלל חוץ מאשר שהן בובות, אבל נו, הומר, זה מצחיק, ומצחיק זה תמיד טוב), אבל כל הקטע של סרט הערפדים החדש הזה של הילדים, נו, ברח לי השם כרגע, Twilight, של הערפד שמתאהב בילדה בת 16.. פףףף. זה לא רציני. ערפד אוהב בתולות, זה נכון, אבל רק בשביל הדם. נו.

בשולחן של המוכר עמדו 4 אנשים. נראה לי שהיה יש גמד אחד, שני אלפים ואחד חצי גמד חצי טרול, אם יכול להיות משהו כזה. בכל מקרה, כולם היו חזק בקטע ודנו בבחורה (לפחות הדמות היתה בחורה, במשחקי תפקידים תמיד קשה להשיג בנות, כי זו לא פנטזיה מהסוג הזה) שברור שלא יכלה להשיג כאלה כוחות קסם בלי עזרה מבחוץ, וחייבים למצא מי עזר לה כי אי אפשר ככה. באיזשהו שלב הם גם בחנו אותי, לחשו משהו והשמנמן (טרול) אפילו הצביע בחשאי.

כשאתה משחק משחקי תפקידים, תמיד נכנסים אנשים מוזרים, שונים, למסבאה, לספרייה, לאכסנייה שלך. תלוי איפה אתה נמצא. אבל נראה שהרבה מאוד דברים טובים ורעים (== דברים) קורים מאנשים זרים. אולי זה ככה גם בחיים. במשחקים, תמיד מכבדים אנשים כאלה ומנסים ללמוד מהם, כי באיזשהו מקום יודעים שהם המפתח. ועדיין, בחיים האמיתיים, החבורה הזו לא הצליחה לעבור את החשד מהשונה, מהלא מוכר. כמה עצוב, באיזשהו מקום. מה שגם הסתובבתי איזה 10 דקות בחנות ואפילו שאלו אותי מה אני רוצה.

מצד שני, חבורה של בני שלושים שמשחקים בקסמים.

יצאתי מאוכזב (גם ספרים לא היו), והמשכתי בטיול. הגעתי לחנות וויסקי. היו להם דווקא כמה מעניינים, אבל המחירים של אלו התחיל ב50 פאונד והם לא היו עד כדי כך. טעמתי את הSPRINGBACK 10 שהיה פשוט חוויתי (כן נועה, אני יודע שאמרת לי) ועוד אחד שכרגע ברח לי שמו (מצאתי – DALMORE) שהיה מצויין. חבל, חבל שעדיין הייתה לי הבחילה מהגשר, אבל פשוט לא יכולתי יותר.

הגעתי לתחנת האוטובוס כמה דקות לפני הזמן. הספקתי להבין שזוג הזקנים בראש התור הולך להיות מעצבן. הם כל הזמן הזכירו כמה פעמים וכמה זמן הם כבר נוסעים בקו הזה, כמה הם מכירים אותו ואת האנשים שעליו, וכו. כשהוא איחר, הם כעסו מאוד ואמרו שחייבים להתלונן אחרת זה לא ישנה שום דבר. אני התפלאתי למה אחרי כל כך הרה שנים שהם נוסעים באוטובוס הם עדיין מופתעים שהוא מאחר, ואני, אחרי 4 ימים בקושי בסקוטלנד כבר לא מתפלא בכלל.

אבל זקנים מעצבנים הם אותו הדבר בכל מקום. תוך רגע היו להם טובים ורעים (הנהג שבמקרה עבר שם לפני היה רשע כי הוא לא עזר להם, אנדי, המכוון של האוטובוסים, יודע מה לעשות וכבר יראה לו, למרות שלאנדי לא היה ממש אכפת והתכונה הטובה העיקרית שלו היתה שהוא לא מתרגש מהזוג המעצבן), וכו’. יחסית לזקנים היתה להם המון אנרגיה להתרוצץ בכל התחנה. אבל האוטובוס באמת איחר בהרבה, הוא נאבד לסקוטים המסכנים איפשהו, כך הם אמרו, אף אחד לא יודע איפה. כמעט 40 דקות אחרי זה הזדמן אוטובוס אחרי שאני יכולתי לקחת.. הם עדיין היו התחנה.

בסה”כ, לא רע בשביל שעה\שעתיים באינברנס.