הגשמים של אתמול נרגעו, הרוחות פחות. אמרו שצפון מערב סקוטלנד  תהיה קצת פרועה עדיין, במיוחד בהרים. אז אמרו, אז אני לא צריך לבדוק? לא דברנו על אימות נתונים?

האור מתחיל כאן ב4:00 בבוקר בערך. זה לא רע כשמתחיל להחשיך ב22:00. לא רע בכלל. אתה רק הולך לישון וכבר מתעורר. ואז נזכר שאולי יש בחדר שלך וילון, מתברר שכן, אבל כבר קשה לחזור לישון..

בכלל אני בחופשה, אמרתי לעצמי, איו טעם למהר לרוץ. אין טעם למהר. אז נשארתי לישון כמה שיכולתי, ויצאתי לסיבוב בכפר. הפעם – לחפש בתי קפה שלא הייתי בהם. תנאי ראשוני: WIFI. תנאי שניוני: עדיף קפה טוב. בשביל בירה ורשת אלחוטית דווקא יש לי מקום יופי.

כמובן, ביום ראשון, אפילו שזו החופשה שלי, כל שאר האנשים יישנים.. אז לא היה לי יותר מדי לעשות.. אבל הסיבובים גרמו לי דווקא למצא מקום שפשוט לא שמתי לב אליו קודם (רמז: נמצא בדיוק ליד המאפייה.. הממ.. מי לא אכל ארוחת בוקר היום?) – והוא כמעט מנצח. קפה טוב (סוף סוף) רשת מהירה והרבה שקעי חשמל.. למה כמעט? במקום לפתוח חלונות ענק לנוף המדהים שיש כאן, הם פשוט סגרו חצי קיר, אז אני מפספס את מה שקורה בחוץ..

אחרי שעתיים שלוש של סבבה (אמיילים, טוויטר, פייסבוק, שיחות, וטיפה תכנות) אני מרגיש שארוחת הבוקר ירדה מספיק בשביל להתכונן לריצה. אני חוזר לאכסנייה, מגלה בדרך שהרוחות התגברו ונהיה הרבה יותר קריר. לא נורא, נצא מצויידים יותר (אני והתולעים).

אני לובש את שתי חולצות הריצה שלי ואת מעיל הנייקי האהוב שלי. מעיל ריצה במקור, פשוט לא יכולתי לגרום לעצמי לרוץ איתו עד עכשיו, אני אוהב אותו יותר מדי בשביל לזהם אותו בזיעה וג’יפה. היום אין הרבה ברירה, והוא כבר צריך נקיון בכל מקרה, אז יאללה, בלגן.

הטיפוס להר באמת מופרע. את רובו אני עושה בריצה, אבל יש מקומות שפשוט חייבים ללכת, כי העלייה תלולה מדי. בגלל שהצד הזה מוגן ופונה לעמק, ובגלל העצים, דווקא די נעים. אני מוריד את מעיל הנייקי וקושר אותו סביב המותניים, וממשיך בטיפוס.

בראש ההר אני פוגש בחור סקוטי חמוד שמטייל עם הכלב. הוא לא רץ, אבל הוא עם בגדים קצרים. אפילו אחרי המעיל שהורדתי אני עם טייץ ריצה ארוך, חולצת ריצה קצרה וארוכה עליה. משוגעים הסקוטים האלה. אנחנו מקשקשים קצת (מותר לי לעצור, אני על ראש ההר!) והוא שואל אותי אם יש לי דם סקוטי, אחרת מה לעזאזל אני עושה כאן. אז לא, רשמית אין לי דם סקוטי, אבל יש לי די הרבה וויסקי סקוטי בדם, מה שעושה אותי לפחות לשליש מקומי. בכל מקרה, אני מנצל את הבחור לתמונת ראש ההר שלי, אבל לא מצליח לעמוד עם הידיים למעלה, כי הרוח פשוט מעיפה אותי. אנחנו מקשקשים עוד כמה דקות עד שמגיע עוד משוגע סקוטי מהצד השני, מסביר לי קצת על הדרך (שנעשית פחות ברורה מכאן והלאה), ואני יוצא לדרכי.

מאותה פיסגה והלאה המסלול משתנה לגמרי. אני חשוף לגמרי והרוח מטורפת. המשוגע השני טוען שיש רוחות של 100 קמ”ש היום, שהוא שמע על זה בדרך מאיפשהו. יכול להיות שהוא אמר מאיפה, אבל מי בכלל מבין מה הם מדברים גם כשאין רוח מסביב. אבל הרוח כל כך חזקה שלפעמים אני פשוט עף מהמסלול. במיוחד אם אני מקפץ מעל סלעים.. מה שאומר, דווקא ברגעים שהיא חשוב להיות יציב, אני לא. אבל ככה זה שטח.

די מהר אין לי מושג איפה אני, אבל אני פלוס מינוס יודע את הדרך חזרה, אז אחרי כמה רגעים מחליט שמתחיל להיות קר מדי ומתחיל לחזור. שוב אותם מקומות מוכרים, שוב הפיסגה, משפחה של סקוטים על כמה כלבים חמודים שרצים איתי קצת.. ואז הירידה.. כאן מתחיל להיות כבר יותר קר, אז אני שם את המעיל.

או שלא.

המעיל לא שם.

שיט.

אז מה יש לנו? אני רץ כבר שעה, מתחיל להיות קר יותר, עליתי וירדתי כבר חלק מהדרך, ודרכתי בכמה שלוליות. המעיל שאני כל כך אוהב נמצא שם, אולי, אם הרוח לא העיפה אותו. חשבתי שנגמר לי כבר מהשטויות האלה בטיול. כנראה הקארמה שלי זקוקה לטיפול. אבל זה מעיל הנייקי שלי, ואני חוזר. זה מה יש. שואל את אבי המשפחה אם הוא זוכר שהיה לי משהו על המותניים כשעברתי (הוא שם לב כי שיחקתי עם הכלבים) והוא אומר שלא. טוב.

הריצה חזרה כבר פחות נחמדה. קר, והרוח התגברה. אני דורך בעוד כמה שלוליות ומקווה שאני רץ את אותה דרך כמו בפעם הקודמת, מנסה גם להסתכל על הסלעים אבל גם מסביב, משום שהמעיל יכול ממש לעוף. שילוב מנצח, לרוץ בשטח ולא להסתכל קדימה. אי אפשר לטעות.

באיזשהו שלב אני פוגש משפחה שעולה מהצד השני, כבר ואישה והילד הקטן שלהם, בן 3-4. אמרתי שהסקוטים משוגעים כבר? הפגישה הזו גורמת לי להבין שאני בדרך הנכונה למטה.. מה שאומר – שאני לא בדרך שבה הייתי קודם. נפלא. חוזר חזרה, מזהה את הפנייה שאני כן צריך לפנות בה.. רגע מחשבה.. כן ללכת, לא ללכת, כן, לא. יאללה. הולך.

הימור נכון, ואחרי 5 דקות אני מוצא את המעיל מחכה לי. חמוד המעיל הזה. אני צועק לו מרחוק, והוא ממשיך להמתין. אני מגיע ואוסף אותו, קושר אותו חזק יותר, וחזור שוב. הפעם רץ מהר ובודק את המעיל כל הזמן.

שאר הריצה פשוט יפה. פוגש שוב את המשפחה, ושוב את החבורה הגדולה ששמחה שמצאתי את המעיל. יורד למטה ומאריך קצת את הדרך בתוך השמורה. אמורות להיות כאן ציפורים אבל אולי הן ישנות עכשיו. בסוף אני חוזר לאכסנייה, כל הפרצוף שלי שרוף מהרוח הקרה.. אבל יופי.  הנופים היו מדהימים.. הריצה טובה.. ושוב יש לי חוויות לספר. עם קצת מזל מחר אני אספיק עוד ריצת סיבוב ואז צפונה לSPEYSIDE..