ליאור שיאון – קיים משמע אני חושב.קוד, טכנולוגיה, מחשבות.

דיסקליימר: אני מאמין שאנשים צריכים להיות אחראיים לעצמם. אני לא מאמין גדול ב"תעזרו לי, תדאגו לי". אני שומר כסף בצד לשעת צרה, אני מבטח את עצמי מכל כיוון. זה נכון בהתנהלות האישית שלי, וזה נכון בדרך בה אני מתנהל באינטרנט. אין לי בעיה עם בקשות לעזרה, אני גם אוהב לעזור כשאפשר, יש לי בעיה מסויימת עם דרישה לעזרה. יש לי בעיה עם תרבות המגיע לי.

מבחינתי, הדיון שהיה לי עם מורן על הונאת הפישינג בניוזגיק סבב על העובדה הזו. הדרישה באינטרנט של משתמשים שיגנו עליהם, שיאבטחו אותם ושאף אחד לא יפגע בהם היא דרישה ילדותית ומסוכנת לדעתי, ואחד הסממנים לכך הוא היעד לדרישה הזו: כולם. כשמורן רוצה שיגנו עליה מפישינג היא דורשת את ההגנה מהדפדפן שלה, מחברת האינטרנט שלה, מרשויות החוק, מהאתר שאליו היא גולשת. כולם אחראיים על בטחון הגולש. כולם מלבד הגולש עצמו.

הבעיה המוסרית עם התביעה הזו היא הדבר האמיתי שמפריע לי. מדוע אנשים חושבים שאחרים חייבים להגן עליהם וכל מה שהם צריכים לעשות זה להנות? או בעצם העובדה שהם משתמשים (חינם, דרך אגב) בשירות מסויים, הוא חייב להגן עליהם? והגרוע מכל, מאיפה באה הדרישה והטענה ש"המשתמש הסופי צריך לסמוך על כל הגורמים בדרך, אם זה הדפדפן או השירות אליו הוא מחובר שיצליחו לחסום הונאות מסוג זה"? מדוע המשתמש חייב לסמוך על כל אותם גופים ומדוע הם חייבים להגן עליו, לאחר שהם נותנים שירות מסויים בחינם, ולא הוא עצמו?

ברמקול ובמיתמית, שהם אתרים פעילים מאוד בתחום הביקורות, יש לנו לפעמים דיונים כאלה עם המשתמשים. שם אפשר לראות דיעות רבות ושונות וגישות שונות של משתמשים פעילים מאוד בתחום – חלקם עם היסטורית אינטרנט וחלקם ללא, חלקם עם מה שאני מגדיר חושים בריאים וחלקם תמימים. אחד המשפטים שתמיד "נזרק בפני" הוא שאי אפשר לסמוך על האתר ב100%. כתבתי נזרק בפני במרכאות משום שלא ברור לי למה אנשים מלחתחילה חושבים שעל כל אתר כלשהו, על כל משתמש כלשהו באינטרנט (כמו שעל כל אדם שפוגשים ברחוב) חושבים שאפשר לסמוך ב100%. אתר שנותן שירות טוב (כמו רמקול) מאפשר למשתמשים שלו להבין על מי אפשר לסמוך (כתבתי קצת על זה בבנית חוויה סוציאלית באתר), וכן פועל בעזרת אמצעים טכנולוגיים (דירוג איכותי ואמין), אנושיים ובעזרת המשתמשים והקהילה, לשיפור האמינות והadded value של השירות כשירות תומך החלטה – אבל באף שלב לא כדאי לסמוך עליו ב100%.

אני מאמין שרשתות חברתיות הצליחו ומצליחות באינטרנט משום שהן מתרגמות משהו אמיתי ונצרך מהעולם הפיזי לעולם הדיגיטלי. בפייסבוק זה המעגל החברתי שלנו, בטוויטר שיחה קהילתית, ברמקול חוות דעת של חברים. אבטחה ואמינות לא שונות מהעולם האמיתי – כמו שלא נכניס מישהו זר הביתה, כמו שלא ניתן 1000 ש"ח לזר על סמך הבטחה שמחר אולי הוא יתן לנו משהו בעד, כמו שנדע שיש הבדל בין חבר טוב וחבר שאנחנו סומכים על ההמלצה הקולנועית שלו, וכמו שלא נעביר במטוס מתנה שלא אנחנו ארזנו – בדיוק באותו אופן לא כדאי ללחוץ על לינק שלא ברור מי שלח, לא להוריד תוכנות שלא ברור מי ה"אבא" שלהן, ולא נלחץ על קישורים, כפתורי אישור וכל מיני דברים בלי שנבין למה צריך ומה זה עושה.

הבעיה הטכנית עם התביעה הזו חשוב לציין שהתביעה הזו גם כמעט לא אפשרית ולא הגיונית טכנית. שירותים טובים ומוצלחים מותקפים כל הזמן, בדרכים שונות ובשיטות שהולכות ונהיות מתוחכמות. השירות תמיד יהיה אחרי בנסיון הגנה, וזו עובדה בשטח. גם המליונים שמושקעים באבטחת מוצרים ברי קיימה בנסיון שלא יפרצו (xbox, אייפון וכו) – סופם להכשל. וגם אם לא יכשלו – תמיד אחת השיטות הטובות ביותר לפרוץ היא הנדסה אנושית – לגרום למשתמש ללחוץ או להוריד משהו שהוא לא היה אמור לעשות – וקשה עד בלתי אפשרי להגן על משתמשים מפני עצמם. עדיף להסביר את זה.

אז מה עושים? מסבירים, מחנכים, ומלמדים משתמשים איך להגן על עצמם – בדיוק כמו בעולם האמיתי. כמו ילדים, רק שכאן הלמידה, באינטרנט כמו באינטרנט, היא אינסופית – למרות שהעקרונות הדיברתי עליהם למעלה הם הבסיסיים ביותר ולא משתנים יותר מדי. לא תובעים הגנה "מלמעלה" – משום שעצם התביעה הזו היא הסרת אחריות מהמשתמש עצמו. פסיכולוגית, כשמישהו חושב שמגינים עליו הוא מגן פחות על עצמו. אז די. אחריות היא שם המשחק.