פודקסט טוב נוסף של רברסים (האמת, המחלקה הסגורה, אבל מאיזו סיבה לא ברורה החליטו לא להפריד בין השניים) התחיל דיון מענין על מתכנתים מבוגרים יחסית (גילי קבע את הגיל 45 כמספר החשוב, אבל זה פחות משנה), והוביל אותי לפוסט הזה של משה קפלן, ומשהו בו הטריד אותי מאוד.

משה בחור חכם שכותב יפה. הוא אוהב את שיטת הפוסטים הרשימתית (כי ככה צריך לכתוב פוסטים טובים), ואני חייב לציין שלרוב אני אוהב לקרא את הרשימות האלה, הן מדוייקות, מעניינות ומוסיפות לי ידע. אבל הפעם משהו לא הקליק לי נכון, ניסיתי להבין מה ולכן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

הבעיה עם אנשי תוכנה מבוגרים לא פשוטה. היא קשורה, בין השאר, לעובדה שהתחום שלנו כולו הוא צעיר, משתנה מאוד, וחוקים כללים עדיין לא ברורים בו. האם נסיון של עשרות שנים רלוונטי תמיד בעולם של פרדיגמות משתנות? מהי החשיבות של עדכנות מיידית בטכנולוגיות חדשות, ומהי החשיבות (במיוחד בעולם הווב) של שימוש אישי בשירותים חדשים (האם תוכל להיות מתכנת טוב אם אתה לא משתמש בפייסבוק? אם לא ראית את טרנטייבל?) – ואולי החשוב ביותר: בעולם הסטארטאפים המשתנה הדגש על חברתיות, כיף בעבודה ושיטות ניהול חדשות הוא גדול מאוד – האם באמת התירוץ הקבוע של "חוסר התאמה לאופי החברה" הוא כל כך לא רלוונטי?

יש הרבה תשובות טובות לשאלות האלה, יש מספר דיונים שיכולים לצאת מהן. יש אנשים שתמיד נשארים מעודכנים, פשוט כי הם אוהבים את מה שהם עושים. יש אנשים שבודקים כל דבר חדש שיוצא, ויכולים לספר לך לא רק מה חדש שם, אלא מי עשה את זה בעבר, טוב יותר או רע יותר, מה ההבדלים ולמה זה עבד וההוא לא. כאן הנסיון של השנים מתחיל לעבוד חזק, ומצאתי שאנשים כאלה נתקלים פחות בבעיה של "חוסר התאמה", אולי משום שהם יותר מתאימים גם ברוחם לאנשים צעירים? – מה שמגדיל את החשד שלי שחוסר ההתאמה הזו מוצדקת לעיתים ואינה קשורה ישירות לגיל – אלא לתרגיל.

הבעיה בפוסט של משה שהוא לא מסביר את האתגר בצורה נכונה אלא רק נותן את הפתרון, ומי שיעשה את מה שהוא אומר בצורה עיוורת לא יקבל תוצאות טובות מספיק. רן מזכיר את זה בפודקאסט בצורה יותר כללית: אם אתה אוהב מה שאתה עושה, קורא כל הזמן, נשאר מעודכן, תהיה בסדר. אני מסכים עם הגישה הזו. מישהו שואל שם (לא זיהיתי את הקול, אני חושב שזה גילי) אם זה לא מתיש עם הזמן – ועונים לו שלא. לזה אני לא מסכים: לפעמים זה מתיש. לפעמים אתה רוצה קצת לנוח ולתת חתיכת קוד טובה ולא לחשוב מעבר, אבל זה לא המקצוע שלנו. המקצוע שלנו דורש עדכון מתמיד. לפעמים זה מרגיש כמו רדיפה, אבל זה מה שאנחנו עושים. קוד פתוח משתנה מהר, תאהבו את זה או תשנאו את זה.

מה שחשוב זה להבין את העולם הזה, לקבל אותו ולרוץ איתו. זמן ונסיון בלבד לא הופכים אותך למתכנת טוב. אולי זו פרדיגמה שעבדה במקומות אחרים, אולי גם זה מעולם לא היה נכון, אבל אם אתם מתכנתים ורואים עצמכם עובדים במקצוע בעתיד – עשו לעצמכם טובה והפנימו את הדבר ה"קטן" הזה. אתם חייבים להתקרב לעולם התכנות כל יום מחדש כאילו הוא היום הראשון. לבדוק, להתעדכן, ללמוד. להשתתף.

הצומת היא מקום מושבי החדש. זה נשמע קצת יותר גרוע ממש שזה באמת – הצומת, מבית ג'נסיס, היא חלל יזמי המושכר לסטארטאפיסטים בבוטסטארפ (לפני שגויס כסף) ומספק מקום עבודה נוח, אינטרנט, קפה, מקום לפגישות, וסביבה יזמית טובה לאינטראקציות עם יזמים אחרים – בנושאים טכניים, כללים, מוצר ואסטרטגיה. סה"כ – פתרון נהדר לכולם.

בין השאר, יש בצומת פגישה שבועית פתוחה לקהל בנושאים מגוונים (מהקמת סטארטאפ עד כיצד מעצבים ui) – אם אתם מעוניינים להגיע צריך להרישם במיטאפ. הפגישה האחרונה אירחה את דנקן סטיוארט (Duncan Stewart) מדלויט קנדה, שדיבר על התחזיות שלו לעתיד הטכנולוגי.

אז לרוב אני לא אוהב מפגשים על תחזיות. או שהן ברורות למדי, או שהן חסרות בסיס לגמרי. או שהן כלליות ברמה כזו שלא משנה מה יקרה תמיד אפשר לומר שצדקת. מה שאהבתי בתחזיות של דנקן שהן היו מאוד מנומקות – גם אם חלקן היו די ברורות וזו לא הפעם הראשונה שאני שומע אותן, הסיבות היו מקוריות, הלוגיקה מאחוריהן בריאה ויכולתי מאוד להתחבר. הדנקן הזה בחור חכם. ומצחיק.

המצגת נשלחה אבל התבקשנו לא לחלוק אותה, אבל אל דאגה, אתם יכולים למצא אותה כאן.

• יותר מחצי מהמחשבים אינם מחשבים כבר. אפילו לא לפטופים. רוב האנשים משתמשים במחשב ל5 דברים: גלישה באינטרנט, אימיילים, משחקים, וידיאו ורשתות חברתיות. בשביל זה לא צריך מחשב, והפתרונות של טלפונים חכמים ובעיקר טבלטים (ipad וכו) – קטנים, לא יקרים, בעלי בטריה חזקה ומסך מצויין – נותנים פתרון שאינו רק משתווה אלא אפילו עדיף.  התחזית אינה ששוק המחשבים ייפול, אלא ששוק הטבלטים יגדל מעליו. כולם זוכים.
• לא יהיה מנצח בזירת מערכות ההפעלה. כשמיקרוסופט קמה לא היו לה מתחרים אמיתיים, זה אינו המצב עכשיו. מיקרוסופט ונוקיה הם שחקן חזק מאוד בתוכנה וחומרה. אנדרויד כבר חזק מאוד ולאפל יש כוח שלא יעלם במהרה. אפילו בלקברי לא יכול להעלם – היתרונות שלו במקומות מסויימים גדולים מדי. בסופו של דבר אנחנו הולכים לקראת פילוג של מערכות שלכולן חלק גדול מדי מכדי שנוכל להתעלם ממנו. במילים אחרות: היו מוכנים לתמוך בכמה מערכות הפעלה.
• אם אתם חושבים לפתור את הבעיה הקודמת ע"י פתרונות ווב (אפילקציות ווב מוכנות לטלפונים) – תחשבו שוב. הרמה שלהן לא מתקרבת לאפליקציות אמיתיות המותקנות על המכשירים.
• מכירת הטבלטים תבלוט במיוחד בתחום באנטרפריז, איפה שעד כה מחשבים קטנים וטלפונים לא באמת הצליחו לחדור. במיוחד כדאי לשים לב לתחומי הרפואה (איפה שקל יותר להסתובב עם טבלט, לחלוק מידע ו… כן.. לנקות את המסך אחרי שכולם נוגעים בו), תחומי הריטייל (חנויות שתספקנה פתרונות קיוסק, הסברים ועוד למי שנכנס לחנות) וככלי עבודה שימושי לאנשי שטח.
• טלויזיה כאן להשאר – האינטרנט לא הורג אותה אלא משלים אותה. אנשים לא אוהבים מיזוג של מידע לתוך הטלויזיה שלהם אלא מעדיפים אותו זורם בצד, ולכן אנחנו רואים גידול בגלישה תוך כדי צפיה. שאלתי האם תרגום בגוף הסרט לא מוכיח אחרת (דוברי האנגלית תמיד לא מודעים לעולם החיצון..) והוא לא ממש ענה לי על השאלה הזו, אז לא בדיוק ברור לי על מה הוא מתבסס, אבל ככה זה נשאר.
• וופי (wifi) חודש לרתות ריטייל. אם פעם הם ראו בגלישה בחנות איום (השוואת מחירים וכו) וניסו לחסום את הגלישה, היום הם מבינים שחסימת הגלישה רק גורמת לאנשים לצאת החוצה מהחנות כדי לקבל קליטה, ולקוח שיוצא פיזית מהחנות שלך זה הדבר הרע ביותר שתוכל לעשות. במקום זה הם מגבירים את השימוש בwifi ונותנים פיצ'רים משלימים: מציאת דברים בחנות, השוואת מחירים (ממילא רוב המחירים דומים ואם לא, זה לרוב לא שווה לצאת מהחנות ולחפש במקום אחר) – וכן המלצות, הצעות ומבצעים. בקשר למידע על פריטים דנקן אומר שכנראה הפתרון יהיה nfc כי wifi לא מדויק מספיק.

אני בעד עבודה שיווקית, באמת. אני אפילו מעריך עבודה של שיווק ויראלי ברשת, אם הוא נעשה בצורה טובה. אני מאוד שמח שישראל לקחה צעד קדימה ויש לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה – בלוג של קונסוליית ישראל בניו יורק (שעושה עבודה מצויינת!), הבלוג שעוזר לנו לנצח (אבל עושה עבודת SEO לא טובה במיוחד), הערוץ של צה"ל ביוטיוב … וגם … אפליקצית פייסבוק וחשבונות טוויטר: סופר קסאמים והחשבון המצויין של קונסוליית ישראל.. אני עוד יכול להמשיך כמה זמן.

אז מה הבעיה שלי עם כל זה?

• המהירות שכל אלה צמחו – בנוסף על בעיית הSEO שאני עוד אדבר עליה – פשוט לא עובדת. היום אם אני רוצה לעזור, אני לא יודע למי לפנות. אם אני רוצה להתעדכן (ומשום מה לא רוצה את למהנט) אני לא יודע מי אמין, מי מקצועי, מי עומד מאחורי כל יוזמה. ואני בטח לא יודע אם כל אלה ישארו בסביבה אחר כך. בשביל חדשות, בשביל שיווק, בשביל מיתוג – צריך נוכחות. צריך להיות גזע עץ, ולא פטריה שאחרי הגשם.
• עומס הודעות – יש הבדל בין הרצון להפיץ והצורך להפציץ. אני מבין שיש כמה אנשים שעוסקים במלאכה, אבל כשכל אחד כותב את אותם דברים, (התקפה מצד אחד) ועוד מוסיפים שבעה משתמשים פיקטיביים שרק מודיעים את אותן הודעות (איגוף מימין), ומשלימים את המכה ע"י retweet (שבירת האויב) – הדבר היחידי שמשיגים הוא סלידה ורצון לנקות את הפיד הסוציאלי שלי. כי אין מה לעשות, זה פיד סוציאלי חברתי ולא חדשותי, ואם הייתי רוצה שהוא יהיה כזה הייתי נשאר בלמהנט (אם אני כבר כאן, אותו דבר על פידים פוליטיים..)
• עבודת SEO – מכל יצירת התוכן, המשתמשים, העידכונים, חלק מעבודת הרשת החשובה ביותר – SEO (כאן בעברית) – נשכחה. עם כל הכבוד לברנזה הקטנה שלנו, ושל החברים שלנו, כולם לטובתנו בכל מקרה. החוכמה היא להגיע לאחרים – לאלו שלא בטוחים, או לאלו שלא יודעים. הם יגיעו ע"י חיפוש בגוגל, ובשבילם אנחנו צריכים קידום אתרים. את האתר עזרו לנו לנצח ראיתי הרבה מאוד אנשים מאוד חזקים (ברמת אתרים וPR) מזכירים – למה לא לנצל את זה כמו שצריך?

ג'ון בורג קורא לזה המלחמה הסוציאלית הראשונה (דרך אגב, הוא אוסף שם רשימה אפילו יותר גדולה משלי של פעילות ברשת אם בא לכם לראות). אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שעושים את המלחמה על גבי הרשת הסוציאלית (שלי?). אני יודע מה יענו לי על זה – יש מלחמה בעולם האמיתי, ואנחנו משתמשים במה שאפשר כדי להלחם בחזרה. כל אותם אנשי המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמין בזה, יש דרך ויש דרך. ואני בטח לא אוהב אנשים שקשורים אלי ("חברים") שמנצלים את הקשרים שלי אליהם כדי להפיץ מידע שיווקי.

באחת מסדרות המדע בדיוני החביבות עלי, אי שם בעתיד, המין האנושי מתחלק לשלושה כיוונים אבולוציונים. אין (כמעט..) חיזרים, אבל השוני בין שלושת הכיוונים הופך את בני האדם לשלושה "מינים" שונים: ההתקדמות הרגילה "שלנו", בני אדם שמאריכים את חייהם ע"י העברה של התודעה מגוף לגוף, ובני אדם שמקדמים עצמם ע"י התערבות טכנולוגית בגוף והופכים בדרך זו או אחרת לכמעט רובוטים.

התמונה מתהפכת.. ואני פוגש חבר בבית קפה. מחליפים הי ופה ושם ומה קורה ומה נשמע וצריך להפגש ואיך שומרים על קשר. התגובה שלי כמעט ברורה – פייסבוק? אימייל? טוויטר? והוא? מופתע לגמרי. "תרים טלפון! תתקשר!". ההבדל אולי נראה קטן, אבל הוא עצום. החבר שלי נשאר בן אדם, אני הופך לדיגיטלי.. האם זו תחילת המהפכה?

רן בבלוג של נענע10 כותב על OpenId ועל הפתיחות של הרשת הישראלית לסטנדרטים חדשים כאלה ואחרים, נושא שאני מנסה לפצח כבר כמה שנים – מדוע האתרים הישראלים סגורים יותר לטכנולוגיות, שיתופי פעולה, וסטנדרטים חדשים, יותר מאשר אתרים גדולים ומפותחים בחו"ל? הייתי רוצה לחשוב, שלאתר קטן כמו תפוז, לדוגמא, יותר קל לנסות משהו חדש כמו OpenId, או RSS רציני שעובד טוב, מאשר לאתר כמו Yahoo, עם כל הכבוד לגודל של תפוז בארץ.

או לדוגמא, שאולי,רק אולי, מישהו שם ישים לב שתפוז לא עובד טוב עם FireFox3.

דבר נוסף שמשום מה אתרים ישראלים גדולים נוטים לעשות הוא להעתיק שירותים במקום להשתמש בהם – TWITTER, YouTube, וכו'. נכון, לפעמים יש מקום לעיברות של שירות שלא תומך טוב בשפה, בכיוון הטקסט, וכו'. אבל משום מה אצלנו זה קורה כל הזמן.

אולי זה קשור לאימוץ הטכנולוגי האיטי יחסית אצלנו – כתבתי בעבר שהתהליך מתקצר – אבל הוא עדיין קורה, והדרישה של הקהל לאימוץ מהיר יותר של נותני השירותים. הקהל האינטרנטי המתקדם הישראלי ממילא פונה לשוק האמריקאי (כפי שכותב רן בפרובנציאליות הישראלית, למרות שאני לא מסכים עם הסיבות שלו), ושאר הקהל.. זהיר יותר? איטי יותר? חושש יותר?

אולי זה קשור ללחוסר הרצון לשיתוף פעולה, הפחד מגניבה של משתמשים, מתחרות. זה מאפיין ישראלי מאוד חזק שאותו אני מזהה גם בדרך בה אנשים עובדים, משוחחים על רעיונות, סגורים ולא מפרגנים.

וכמו כל דבר רע, זה משתנה, והופך לטוב יותר. אנשים כמו רן בנענע10, או אנשים שפנו מחלום חו"ל לעבודה בארץ, מביאים את השינוי איתם. מענין כמה זמן ה יקח.

אין מה לומר, צריך רק לראות.

אני עוקב אחרי המפה גלובלית של אירועי טרור או ארועים קשורים לטרור כבר בערך יומיים ורואה כל הזמן דברים חדשים. בדקתי את המקור כמה פעמים והוא תמיד מראה לגיטימי (עיתונים אמיתיים וכדומה).. זה פשוט מפחיד לדעת עד כמה הטרור והשלוחות שלו (ז"א – פחד מחפצים חשודים וכו') נפוץ ופעיל..

כשהייתי בסן פרנסיסקו בפעם הראשונה ב1998 התפעלתי מאוד עד כמה ההי טק חדר למיינסטרים. באותה תקופה בישראל האינטרנט היה קשה להשגה, הרשת המהירה רק התחילה, ומעט מאוד אנשים מחוץ לתחום (לפחות בסביבה שלי) ידעו מה קורה, ויכלו או רצו לדבר על זה. אני זוכר בעיקר את הפרסומות לכונני ZIP כאלו ואחרים (300MB!), שפשוט היו בכל מקום. ברחוב, על שלטי החוצות… בעולם הרגיל.

אחרי תקופה חזרתי לארץ, והחיים המשיכו. הZIP הגיע לארץ אחרי כמה זמן, וכו וכו'. לקח עוד שנתיים עד שהתחילו לפרסם הייטק בשלטי חוצות וברחוב.

המהפכה של פייסבוק התחילה בארה"ב לפני מספר חודשים. השירות כבר קיים הרבה יותר כמובן, אבל הבום הגדול התחיל לא מזמן. אתם זוכרים את התקופה שעוד לא הכרתם את פייסבוק?

לפני שבועיים שלושה, הגעתי למסקנה הסופית שפייסבוק עשה עלייה. כשביום אחד קבלתי שלוש הצעות חברות מאנשים ששנים הצליחו להחמק מרשתות חברתיות, לא הבינו למה זה, לא הבינו למה צריך לבזבז על זה זמן. כשהם הופיעו ברשת, הבנתי סופית שמשהו קורה. באותו יום ראיתי גם שני אנשים שונים בפייסבוק בבית קפה, ושמעתי שיחות של אנשים על התופעה החדשה.

מה שרציתי לומר כאן – הפער קטן. משלוש שנים לכמה חודשים. ישראל (או העולם) מתקרבים.

היום ראיתי את "נמלטים", העונה השלישית, בכבלים. בארה"ב הם בפרק 6. מדהים – רק 5 שבועות הבדל.

המסקנה שלי – העולם שלנו הופך להיות קטן יותר. לא רק בתקשורת, ז"א לא רק שאנחנו רואים דברים כשהם מתרחשים, לא רק במהירות התגובה, המאפשרת לנו ללמוד מהר מה הענינים, אלא במקום עמוק יותר – התרבות שלנו. הרבה זמן אמרו שבישראל יש אמרקינזציה, אבל תמיד זה היה חיקוי מאוחר במידה כזו או אחרת. עכשיו מה שקורה זו האמת – אנחנו הופכים לאט לאט לעם אחד, תרבות אחת, מנהגים דומים.